אתם חושבים שזה קל להיות בלוגר מוערך, שכל היום מוזמן לפתיחות והשקות ומסיבות עיתונאים, פאבים ומסעדות?
טוב, זה לא כזה נורא האמת....רק שאין תמיד זמן לקרוא.
ורק עכשיו בשנת 2016 דביל כמוני הגיע לספר שנחשב ליצירה מכוננת בשעתו.
ובכן, יאלום הוא מעט נוסחאתי, ו"הריפוי של שופנהאוור" מעיד על חוסר התקדמות יצירתית של המחבר, אך ב"כשניטשה בכה" הוא מצליח לשחזר את קסם התקופה, ולמרות שהמפגש בין ד"ר ברויאר לפרידריך ניטשה הוא דימיוני, הוא שואב אותך ישר פנימי ומפתה אותך לעשות פסיכואנליזה קלאסית.
הספר קולח וכתוב היטב, בהחלט ראוי לקשרים שנקשרו לו, עם הסתייגות קלה,
כמו שעושים בסרטים ובסדרות סיקוונס של חלום או סימולציה, כאן, הפנטזיה של ד"ר ברויאר לעזוב את חייו, בעקבות המפגש עם ניטשה מתוארת כמשהו חי ואמיתי ורק בסוף פרויד הצעיר מסיים את התהליך ההיפונטי והם חוזרים לספה, שום דבר לא קרה, ברויאר לא סיכן שום דבר בפועל, רק הבין שהוא צריך להישאר בחייו כמו שהם, לא משנה כמה שרעיון השיבה הניצחית של ניטשה מטריד.
בעיני זאת דרך מאכזבת לסיים רומן, במיוחד אחרי כל הציפייה, היית יכול לחשוב שהמפגש עם הפילוסוף הגרמני שהופך ממטופל למטפל בגלל תפיסתו את הכוח, יגרום לרופא הותיק (40 זה לא כל-כך זקן!) לעשות מעשי טירוף ולשלם מחיר כבד.
אך שהכל נשאר במה שהולך להיות טיפול פסיכולוגי, מה כבר יש למתוח את הקורא ככה?
Comments